מאור, אח יקר שלי,

שוב אנו עומדים פה, כולנו. אני אמא אבא, המשפחה, חבריך היקרים.

כולנו פה, כמו כל שנה. 11 שנה. יש שיחשבו ש11 שנה זה הרבה זמן. ובאמת קרו הרבה דברים ב11 שנה. אני רוצה שתדע שכאשר אני עומדת פה אני חוזרת להיות מי שהייתי לפני 11 שנה. ילדה עם אח גדול. פה מאור הכל נשאר אותו הדבר. אפשר לחשוב ש11 שנה זה הרבה זמן, אבל אין מספיק זמן בחיים האלה כדי לקבל את העובדה שאחי הגדול נלקח ממני. עדין לא ברור איך מאח גדול שומר, אוהב, איך מהחבר הכי טוב שלי הפכת לאבן? אני עומדת ומסתכלת על העץ הגדוע שמפוסל פה, ועם השנים הוא מקבל יותר ויותר משמעות. הוא לא צומח! כלום פה לא צומח.

ככל שהשנים עוברות אני יותר ויותר מרגישה איך החתיכה הזאת, נתח הבשר הזה שנקרע ממני הולך וגדל, הולך ונהייה חסר יותר. המחסור שלך מורגש ברגעים המלאים ביותר, ולא פעם אני מקנא באנשים בני גילי שמספרים לי על חוויותיהם עם אחיהם הגדולים. תמיד משהו בי יהיה בודד- מאח גדול שאני כל כך אוהבת.

לפעמים בא לי לחזור לאותו הרגע לפני 11 שנה רק כדי שאוכל שוב לצרוח ולזעוק. ולשאול את השמיים למה? ולשאול את העולם איך? אתה זוכר איך בכיתי? בא לי לכעוס ולצעוק שזה לא פייר! השנים עבורו והשמים ענו- #&%כי ככה#&%, #&%אל תשאלי שאלות…#&% והעולם לימד אותי שיש דברים שאין להם תשובות. אף פעם התשובה הזאת לא סיפקה אותי וגם לא עכשיו… וגם היום אחרי כל השנים אני עדין עומדת פה חסרת אונים, עם הכבייה שלא הגלידה בליבי.

מאורי שלי, רגשות אשם איומות מציפות אותי לאחרונה. החיים שלי מלאים וטובים, אני מטפסת במעלה ההר, עוד צעד ועוד צעד – אבל מאור אני מבטיחה לך, שכל פעם שאני צורחת לעולם תודה – כל פעם שאני אומרת את המשפט – איזה חיים יפים יש לי (ואני אומרת), סכין חדה עוברת לי שם, בפצע שלא יגליד לעולם. אתה מרגיש את זה?

תהייה איתי מאור, אני רוצה להרגיש את הנשמה שלך.

אוהבת אותך,

מיטל.