מאור

אחי היקר, 12 שנה אתה לא איתנו.

לפני כמה ימים ישבתי עם חברתי במרפסת, ואמרתי לה, מה כבר אפשר לכתוב? כלום לא משתנה, אתה עדין פה ורק אנחנו משתנים ומשתנים.

וכשחבר אחר שאל אותי בפליאה-, מה זה לא יותר קל עם השנים? אמרתי לו – זה רק נהיה קשה יותר.

המרחק בין התקופות הולך ומתעצם, הפיצול בין החיים שהיו איתך לחיים שבלעדיך נהיים חדים יותר ויותר עם השנים.

12 שנים זה באמת המון זמן.

כשאני הייתי בת 12 והייתה לי בת מצווה, חגגנו בשמחה ובכיף. אני הייתי, עדין ילדה, ואתה כבר הייתה נער. זה היה בדיוק רגע לפני השלב שהתחלנו להפוך מאחים מאוד טובים לחברים מאוד טובים. אני זוכרת שהזמנת כמה מן החברים שלך למסיבה שלי, והיה לנו הסכם, שתקבלו כמה שירים שאתם אוהבים של שבק ס#&% כדי שתוכלו לרקוד. אני זוכרת איך רקדתם ונהניתם. אני זוכרת איך שמרת עלי, בספר הברכות כאשר היה שם משהו שלא היה לרוחי. וכבר אז ראינו את הניצוץ שהיה לך לשמור עלי, שחלילה לא יפגעו בי.

מאור, יש רק אותי לספר את החוויות המשותפים שלנו, וגם שקשה לי אני אמשיך לספר.

מאור, אני מזמינה אותך לליבי בכל אירוע משמח ומרגש שיש לי בחיי, כדי שתמשיך להיות איתי. אני קוראת לך לפני השינה ומבקשת שתחגוג לי ותשמח בשבילי. אני יודעת שאתה צומח איתי ביחד, אני יודעת שאתה שייך לכל אירוע וכל רגע משמעותי שאני עוברת. אני מודה לך על כך. אני גם יודעת ומרגישה שכמו ששמרת עלי אז, אתה ממשיך לשמור עלי היום.

מאור אחי הגדול, כשאני עוצמת עיניים, אותו חלק שנלקח ממני, ונגדע ממני, מנסה לחיות ולהיות.

אתה תמיד אחי הגדול ואני תמיד אחותך הקטנה.

אוהבת מיטל.