מאורי שלי, אחי הגדול.
השמים מציינים לך היום 10 שנים, תקופת זמן כל כך סמלית.
ב10 שנים קורים הרבה דברים.
אני כבר באמצע התואר,
מעייני הקטנה שלנו ממשיכה להתבגר כנערה יפה,
וההורים שלנו, אתה היית גאה לראות איך הם מטפחים את ביתנו,
אור ועומר שני הילדים הקטנים שמשמחים את ביתנו שני האחים הקטנים שלנו שלא הכרת.
הרבה זמן.
אבל מאורי שלי, יש דברים שלא משתנים גם לא אחרי 10 שנים.
האביב מגיע וצובע את השמיים בצהוב, השרב והגשם מתערבבים, חופשת פסח מגיעה וילדי בית הספר חוגגים, ואני יושבת וכותבת לך כמו בכל שנה. אני יכולה להרגיש את אותה התחושה שהרגשתי אז, כשליווינו אותך בדרכך האחרונה, את תחושת הרגליים הכבדות,עם הזעקה הגדולה והשאלה הגדולה שעדין אין לה תשובה, למה? למה דווקא אתה? וכמו כן אני יכולה גם לחזור לאותו הרגע שישבנו ביחד וחייכת אלי כשדיברנו על הצבא ואמרתי לי, לי לא יקרה כלום אל תדאגי.

פה מאורי כלום לא השתנה, השם והשנה שחקוקים על האבן ישארו חקוקים לנצח, והעצב, הכאב נשאר כשהיה. אתה חסר לי תמיד, בכל רגע רע, ובכל רגע טוב. אני מדמיינת לפעמים איך היינו יכולים לשבת ביחד ולהיזכר בילדות שלנו, בדברים שאהבנו לעשות ביחד ובדברים שפחות, בחוקים שהמצאנו לנו כדי לא לריב, כואב לי שאתה לא פה איתי כדי להיזכר בזה וכדי לבנות לנו זכרונות חדשים.
החיים עוברים אם נרצה או לא, ורק אתה יודע כמה אתה חלק ממני, בכל תקופה, ושלב. אתה המשגיח האישי שלי, כמו שתמיד הייתה גם בחייך.